אישי??? כן, אישי!

היי,

יש גיל מסוים בו ילד שפיתח נפרדות מלאה מההורים שלו, מתחיל לשמור דברים לעצמו. לי זה קרה  בעבר ובהחלט תפס אותי לא מוכנה... למה הכוונה?

כאשר ראיתי את בני מוטרד, נגשתי אליו ושאלתי אותו על מה הוא חושב... התשובה שלו הכתה בי כרעם ביום בהיר! "זה אישי", הוא אמר ואני נותרתי פגועה! אישי??? רציתי לצעוק לעברו, מה יותר אישי מכך שנשאתי אותך בבטן 9 חודשים, היית חלק ממני, ילדתי אותך, טפלתי בך מאותו רגע ועד היום במסירות רבה, דאגתי לך לכל צרכיך, ליוויתי אותך בכל התחנות בחייך- ואתה אומר לי "אישי?!!"

לפעמים, בלי משים, מתפתח מול עינינו אדם חדש עם צרכים, רצונות וחלומות... והמקום שלנו כהורה לכבד את הילד ולהבין שהוא אדם נפרד ואינו שלוחה שלנו. לא נוכל לעולם לדעת מה עובר לו בראש אם יבחר לא לשתף, לכן היחסים הם כל כך חשובים, כי במקום של קרבה והבנה, יהיה גם שיתוף. לא תמיד, אבל הסיכויים גדולים יותר... וככל שיופעל לחץ לשתף, כך השיתוף ילך ויפחת ממקום של חוסר הבנה וכבוד לפרטיות.

ולגבי הפגיעות שלנו כהורים, חשוב להבין  שאינה משרתת אותנו, כיוון שיש לנו תפקיד חשוב ומשמעותי בחיי ילדינו ולהתחשבן איתם על כך רק יוביל למאבק ולהתדרדרות היחסים.

שלכם,

מיכל קליין-נגר- 052-8957315

יועצת משפחתית, מדריכת הורים ומרצה.

משתייכת לצוות היועצות של מרכז מיכל דליות.